הילדים בפוקימון גו וההורים לא מרוצים

פוקימון גו ה משחק של השנה החולפת הוציא מיליוני ילדים ומבוגרים כאחד, מחדרי הבית אל העולם שבחוץ.

מיליוני הורים הופתעו לגלות שהילדים שלהם מגלים את השכונה, הרחוב, מרכז העיר.

נו לא בדיוק את העולם האמיתי: זה ששתולים בו בחוכמה רבה פוקימונים מסוגים שונים חלקם נדירים יותר וחלקם פחות. אז למה יש להם טענות כל הזמן?
בזמנם היו מבלים בחוץ, לא היה מחשב ואייפון ושיחה היתה אמיתית ולא דרך ווטסאפ או סקייפ.

אם רצית לדבר עם חבר היית צועד אליו הביתה או אולי רוכב ואפשר גם היה להתקשר. היית יוצא עם החברה למסיבה או לים ומדבר על הסרט האחרון שיצא ואולי על הספר השערורייתי שראה אור וגם קצת מרכל (בכל זאת אנשים).

התחושה היא שהם חוו את הדברים באמת והיום הנוער חווה ליד, בערך, כאילו, לא ממש, לא כמו פעם.

אז מה השתנה?

לכאורה המטרה הושגה: הנוער יוצא החוצה לטבע ולנוף. נושם קצת אוויר צח או עם ערפיח. משוחח עם אנשים אחרים ומחליף דעות וחוויות. סוף סוף לא נמצא סגור בחדר עם מוזיקה רועשת. מבלה באתרים לא ברורים והורג מפלצות במשחקים שונים.

אז איפה הבעיה? שהם רואים הכל מבעד למסכים האלקטרוניים? שהם כל היום משחקים פוקימון גו? שהם צועדים ברחוב ממוקדי מטרה מבלי לראות אף אחד? או שאולי הבעיה היא הניתוק הסביבתי?
במה שונה החיבור של הנוער למכשירים האלקטרוניים לעומת צריכת חדשות אינסופית יומיומית? הליכה לחפש פוקימונים לעומת רכישת מד צעדים משוכלל שמודד דופק, מרחק וקלוריות?

פרלמנט בשישי בו מככבים דמויות מפתח מהעבר שוב ושוב מדי שבוע. כשהילדים עסוקים בדו שיח על דירוג הישגים, שינון שמות קשים לביטוי ביפנית, תחרותיות ושיתוף בו זמנית.
השאלה היא לא מה השתנה אלא מי לא השתנה. התפיסה הרומנטית שגורסת שמה שהיה פעם היה טוב. שעולם כמנהגו נוהג. בעיקר שהנוער אבוד ולא מבין את החיים האמיתיים. אולי הגיע הזמן להפנים שפוקימון גו כבר מזמן חצה את גבול העולם הוירטואלי והוא הוא העולם האמיתי של הצעירים? או שאולי פשוט עד שנפטרנו מהפוקימון הזה של הילדות איך הוא עשה קאמבק מטורף וחזר שוב? יחי פיקאצ'ו…